התפכּחות, קודם כול מהחבר הקרוב אהוד אולמרט, אבל לא רק ממנו.  
 
התפכּחות הוא דו"ח מצב מקיף, מעורר דאגה ולעתים מעורר זעם, על ישראל של שנת 2009. דן מרגלית מסקר את מסדרונות הכוח הישראליים יותר מ־40 שנה. הוא היה עם מנהיגיה בשעותיהם היפות והקשות, ליווה אותם במבחנים שהצליחו בהם, וגם באלה שכשלו בהם באופן מחפיר. מעטים יודעים כמוהו עד כמה יכולה הפוליטיקה הישראלית להיות צינית, קטנונית ואנוכית, ועד כמה עליה להתעלות מעל השיקולים האלה כי ברובד העמוק עליה להוביל את כולנו כאן "על קו הקץ", כמאמר שירו של נתן אלתרמן.
 
ב־12 השנים שעברו מאז ספרו הקודם של מרגלית, רב־המכר ראיתי אותם, שינתה החברה הישראלית את פניה. בימי אריאל שרון ואהוד אולמרט טיפסה השחיתות האישית לצמרת, שלטון החוק מצא את עצמו תחת אש צולבת, חלקים הולכים וגדלים בתקשורת השתעבדו מרצון לממסד הפוליטי, והעלימו עין מעבריינות חמורה בשמה של "קונספציית האתרוג". מבוי סתום מדיני וקריסת תהליך אוסלו הובילו לשורת צעדים חד־צדדיים נמהרים, נואשים, ששיאם בהתנתקות ובמתקפת הקסאמים שאחריה. החינוך לאינדיבידואליזם קיצוני ואובדן האמונה בצדקת הדרך החלישו מאוד את כושר העמידה של החברה הישראלית. ומעל לכול מרחפות שאלות הרות גורל כאיום הגרעין האיראני ועתידו של העם היהודי בארצו.
 
בכל אלה ובסוגיות רבות אחרות עוסק התפכּחות, בלי לייפות את המציאות או לטשטש אותה, אך גם בלי לאבד את התקווה: שהדור הבא ידע לתקן את מה שקילקלנו, לשמור על מה שעשינו נכון, ולהבחין בין שניהם.
 
על השחיתות
"כל עוד חלקים ניכרים מהאומה מתקוממים וזועקים ונאבקים ומבקשים סעד משפטי נגד השחיתות - עצם הימצאה אינו מחלה חברתית ממארת נטולת מרפא. מן הדקה שרוב הציבור מסתלק מכל מאבק באמירה כוללנית מסוכנת ש'כולם מושחתים, כולם אותו דבר' - הופכת ישראל למדינת עולם שלישי."
 
על ההתנתקות
"ישבתי בביתי ודמעות זלגו על פני. הבטחתי לעצמי כי לעולם לא אתמוך עוד בגירוש יהודי בידי יהודי מביתו החוקי. מאז ברור לי כי אפשר וצריך להוריד בכוח מאחז בלתי חוקי. אך אסור לממשלת מדינת היהודים לגרש בכוח את מי שנשלח על ידה ליישב את נחלת אבותינו."
 
על השלום
"אפילו בהנהגה הפלסטינית המתונה אין מי שיאמץ את מרב הוויתורים הישראליים. על מדינת היהודים להיערך לשנים ארוכות בלי שלום. לא מפני שהימין דוחה אותו בתנאיו הבסיסיים, אלא מפני שגם השמאל אינו יכול להשיגו."
 
על החינוך
"שורה ארוכה של שרי חינוך החניפה לילדים ודאגה כל הזמן להקל עליהם במקום לבוא בתביעות, והסיכוי להנחיל להם פק"ל של ידע תרבותי בעברית נמוג. שכן קשה לכפות זאת על מורים והורים ותלמידים, שהפוליטיקאים מחזרים אחרי קולותיהם בקלפי. קל יותר להבטיח 'מיצוי עצמי', מי בריקוד ומי במטבח ומי בלימוד מלאכה."